כשביום אחד הכול משתנה: ההתמודדות הרגשית של משפחה בתוך משבר רפואי
- Roni Beeri
- 21 במרץ
- זמן קריאה 2 דקות
יש רגעים בחיים שבהם הזמן מתחלק לשניים:
לפני, ואחרי. לפני האבחנה.
לפני השיחה ההיא.
לפני הבדיקה ששינתה הכול.
ולפני הרגע שבו המציאות, כפי שהכרנו אותה, הפסיקה להרגיש מובנת מאליה. משבר רפואי לא נכנס לחיים בנימוס.
הוא לא מתאם מראש.
הוא לא מחכה לזמן נוח.
הוא פשוט מגיע - ופתאום הכול נהיה מפחיד, אינטנסיבי, לא ברור, ודחוף. ביום אחד, או לפעמים בתוך כמה ימים, משפחה שלמה מוצאת את עצמה בתוך עולם חדש.
עולם של רופאים, מונחים רפואיים, בדיקות, החלטות, טלפונים, חוסר ודאות, המתנות, תקווה, פחד, ותשישות שקשה להסביר במילים. ובתוך כל זה, יש משהו חשוב שלא תמיד מקבל מקום:
ההתמודדות הרגשית. כי משבר רפואי לא קורה רק בגוף של אדם אחד.
הוא קורה בתוך בית שלם.
הוא קורה לבן או בת הזוג שמנסים להחזיק הכול ולא תמיד מרשים לעצמם ליפול.
הוא קורה לילדים שמרגישים שמשהו גדול מתערער, גם אם לא תמיד אומרים להם בדיוק מה.
הוא קורה להורים, לאחים, למשפחה המורחבת, ולפעמים גם לחברים הקרובים שמנסים לעזור ולא תמיד יודעים איך. כל אחד מתמודד אחרת.
יש מי שנכנסים מיד למצב תפעול: מארגנים, מתאמים, מבררים, רצים קדימה.
יש מי שקופאים. יש מי שנמנעים - אין דרך נכונה.
יש ילדים שמתחילים לשאול בלי סוף, ויש ילדים שמשתתקים.
יש מי שנצמדים יותר, ויש מי שמתרחקים. אין דרך אחת “נכונה” להגיב.
אבל כמעט תמיד יש עומס רגשי עצום. וזה קורה דווקא בתוך מציאות שגם ככה לרוב אינה פשוטה.
החיים הרי לא באמת נעצרים כדי לפנות מקום למשבר.
יש בית לנהל, עבודה, אחים נוספים, התחייבויות, כביסות, הודעות לענות להן, אוכל לקנות, אנשים לעדכן, ולפעמים גם מלחמה יומיומית אחרת שכבר הייתה שם קודם.
ובתוך כל זה, פתאום נופל הכול יחד.
המילה “שגרה” ממילא לא תמיד מרגישה יציבה בחיים שלנו כאן.
וכשנכנס גם משבר רפואי, התחושה היא לא פעם שהקרקע פשוט נשמטת. במצבים כאלה, המשפחה לא צריכה רק מידע רפואי.
היא צריכה גם החזקה.מישהו שיעזור לעצור רגע ולשאול:
מה עובר על הילדים?
מי מדבר איתם?
האם הם מבינים מה קורה?
איך מחזיקים את המטופל עצמו, לא רק רפואית אלא גם נפשית?
מי רואה את בן או בת הזוג שמחזיקים הכול?
מי מתכלל את המענים, מי חושב על התמיכה הרגשית, מי עוזר לעשות סדר גם בצד האנושי של המשבר?לפעמים צריך פסיכולוג לילד.
לפעמים שיחה תומכת להורה.
לפעמים מישהו שיכוון איך לתווך את המצב לבני המשפחה.
לפעמים עזרה בבניית מעטפת שתאפשר לא רק “לתפקד”, אלא באמת להחזיק את התקופה הזו בצורה קצת יותר אפשרית. כי בתוך משבר רפואי, קל מאוד שכל הפוקוס ילך רק לפרוטוקול, לבדיקה, לטיפול הבא.
וזה כמובן חשוב, אבל אם לא מחזיקים גם את הנפש של המשפחה, המחיר המצטבר עלול להיות כבד מאוד. אני מאמינה שחלק מהתמונה השלמה של טיפול וליווי הוא להבין שהמשפחה כולה נכנסת לאירוע.
ולכן גם התמיכה צריכה להיות רחבה יותר.
לא רק רפואית.
לא רק בירוקרטית.
גם רגשית, גם אנושית. מותאמת למה שכל אחד בבית צריך עכשיו, לא תמיד אפשר להחזיר שגרה, לא תמיד אפשר להרגיע באמת.
אבל הרבה פעמים אפשר לעזור למשפחה להרגיש שהיא לא לבד בתוך הסערה.
שיש מי שרואה אותה.
ושלא צריך להחזיק הכול לבד. כי כשביום אחד הכול משתנה, מה שמשפחה צריכה הוא לא רק תוכנית טיפול -
אלא גם מעטפת אנושית שתעזור לה להמשיך לנשום.
תגובות